<h1>ראבי"ה סימן תתקע"ז</h1>
<h2>דף ל:</h2>
ראיתי בבית אלופי אבא מורי שהיו מגעילין בפסח קדירות גדולות שקורין קרוכ"ש שהיו נותנין בהן שכר כל השנה ומכניסין לקיום ונותנין בהם יין אחרי שהגעילום. וטעמו שהיה אומר הא דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, דוקא כמו שקיבל האיסור דומיא דכלי נחושת, ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים [ויקרא ו', כ"א] וקיימא לן מריקה בחמין בפרק דם חטאת [צ"ז ע"א], אבל אם יעשו לשימוש צונן, הגעלה, או לכלי חרס שבישלו בו, ליבון, מהני. ורבינו אפרים ב"ר יצחק התירו משום טעם אחר, מפני שהכלי אין נותן טעם, כי אין במי שעורים ממשות. ותשובת אבא מורי על זה כתוב בתשובות [סי' קס"ט]. ועתה מחדש האיר צורי ברוך הוא עיניי בדבר זה. שראיתי בירושלמי סוף מסכת תרומות [פי"א ה"ד] תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין שלשה פעמים ודיו א"ר (יוסי) [בא] ואין למידין ממנה לעניין נבילה א"ר יוסה הא קשיילת קומי ר' בא תרומה (בעי) [בעוון] מיתה במאה ונבילה בלא תעשה בשישים ואחת ואת אמרת הכין. פי' בתרומה שני חומרות, מיתה ועוד דדווקא בק"א בטילה מה שאין כן בנבילה, ולמה אנו מקילים להגעיל כלי חרס בתרומה בג' פעמים הלא אינו יוצא מידי דופיו לעולם בשאר איסורין אפילו גבי נבילה. ומשני, א"ל ר' בא כמאן דאמר מאיליהן קבלו עליהן המעשרות, פירוש מדרבנן היא מעשר ותרומה דחוצה לארץ ולכך הקילו. ומיהו בפחות מג' פעמים לא הקילו. ובכמה מקומות בירושלמי במסכת מעשרות [רפ"ב] ובמסכת תרומות [פ"א ה"ג] תמצא לשון מאיליהן קיבלו המעשרות כשרוצה לתרץ מדרבנן. ר' יוספא בר סטינס בעי קומי ר' מנא תנינן אם הרכינה ומצת הרי זו תרומה ואת אמר הכן. פירוש היה לנו לחוש שמא יחזור ויפלוט ויתמצה ממנו כיון שאינו יוצא מידי דופיו לעולם שהרי מצינו שהחמירו במיצוי תרומה. ומשני א"ל כאן על ידי האור הוא נגעל ויוצא ואין לחוש למיצוי. עד כאן יסוד הירושלמי. ושמעינן מינה, לאיסורא דרבנן הוא דסגיא לו לכלי חרס בהגעלת שלש פעמים, אבל באיסורא דאורייתא לא מהני לכלי חרס הגעלה כלל. וכיוצא בזה אמר לי הרב ר' אליעזר בן רבינו יהודה שהורה כן רבינו אביו בחליו אשר נפטר בו. ואף אני אומר דווקא באיסור דרבנן שאין לו שורש דאורייתא כגון תרומה בזמן הזה שהוא מדרבנן אפילו בדגן תירוש ויצהר, דליכא למגזר אטו דאורייתא דלא שכיחא, אבל בשאר איסורי אפילו אם הוא דרבנן כגון טעמו ולא ממשו למאן דאית ליה דרבנן, או מין במינו במשהו דלכולי עלמא הוא דרבנן אפילו גבי חמץ בפסח, ונאסר הכלי חרס, בכי האי גוונא כיון שיש לו שורש לאיסורו מדאורייתא אפילו בזמן הזה היכא דאיכא טעמו וממשו, אי נמי אם האיסור בעין [כגון] חמץ בפסח או נבילה שאיסורם בכזית גם בזמן הזה דאורייתא, אין תקנה לכלי חרס בהגעלה כלל, אפילו נאסר על ידי משהו כגון מין במינו או חמץ בפסח שהוא במשהו וגזרינן שלא במינו אטו במינו כדאיתא בפרק כל שעה [פסחים כ"ט ע"ב]. וראייה לדבר, דאמר רב [שם ל' ע"א] קדירות בפסח ישברו, והתם נאסרו על ידי איסור משהו דחמץ ולא בטעם גמור. תדע מדפריך עלה ונישבקינהו לאחר זמנם ונעביד בהן שלא במינם, ואילו נאסרו בטעם גמור מאי פריך, הא קדירה שאינה בת יומא אסור להשתמש בה לכתחילה כדאיתא בשלהי מסכת ע"ז [ע"ו ע"א] גזירה אטו בת יומא. אלא על כורחי' אין דרך להשתמש בקדירת חמץ גמור אם לא משהו, שיש בקדירה יותר מששים בחמץ, ולהכי פריך דלא גזרינן בכי האי גוונא. וכן פר"ת [ספר הישר סימן נ"ו]. ופר"ש דהתם לא נהירא. מדקאמר רב ישברו ולא אמר להגעילם שלשה פעמים ולשתרו אפילו בפסח, ש"מ כדפרישית שאין להם תקנה כלל מפני שיש לאיסורם בזמן הזה שורש דאורייתא. והני מילי אם נשתמשו בהן בחמין אבל בצונן כולי האי לא גזרינן אפילו בדאורייתא כיון שאיסור דרבנן מצינן קולא אפילו בחמין. ויתד הוא שלא תמוט. אבי העזרי. שוב נשאתי ונתתי בדבר הזה עם הרב ר' שמחה ואמר לי דחומרא דרבנן היא דבעי הגעלה למאן דאמר מאיליהן קיבלו המעשרות, דלא מדמינן להו לתרומת חוצה לארץ דלכתחילה מבטלה ברוב, אלא אמרינן בחוצה לארץ דאפילו בזמן קדושה לא אתי לידי חורבה דאיסור דאורייתא מבטלה ברוב לכתחילה, בארץ בקדושה שנייה דקיימא לן מאיליהן [קיבלו] המעשרות, דבקדושה שלישית ובקדושה ראשונה איכא איסורא דאורייתא, לא התירו לכתחילה לבטלה, אלא התירו אפילו כלי חרס בהגעלה. ואין למידין אפילו נבילה בטעמו ולא ממשו דמצי למיתי לידי איסור דאורייתא ואין לדמות שום איסורא דרבנן לה. והיינו כעניין שפירשתי לעיל.
